הסיפור שלי או- איך הכתיבה הפכה להיות החיים והדרך.
אני כותבת מגיל 7.
אני חולמת סיפורים מגיל 0.
אני זוכרת את הסיפור הראשון שכתבתי בכיתה ב', הוא היה מאוד דרמטי.
משפחה שיצאה לטיול בעין גדי ונחש הכיש את הילדה. הסוף היה טוב, הכל בא על מקומו בשלום,
והסיפור כלל גם איור מפחיד של הנחש בשחור.
אני מדברת איתכם על שנות השמונים של המאה הקודמת.
תחשבו על כל מה שקשור במציאת מידע- אין אינטרנט, אין גוגל, אין AI,
יש אנציקלופדיה "בריטניקה לנוער" בחדר ואת אבא שלי שהוא יודע-כל.
אז אני מתקשרת אליו לעבודה מטלפון קווי בכל פעם שחסר לי מידע לסיפור.
"אבא, מה עיר הבירה של ספרד?"
"אבא, כמה זמן לוקח להגיע מתל אביב לירושלים?"
"אבא, איזה סוגי מכוניות יש?"
בכיתה ד' קיבלתי יומן.
הוא היה חבר אישי. כתבתי בו הכל. דיברתי אליו, והוא השיב.
בשלב מסויים הרגשתי שאני חייבת לתת לו רקע כדיי להדק את מערת היחסים ביננו,
אז התחלתי לכתוב לו על הכיתה שלי.
ילד- ילד, ילדה- ילדה, החל מהמראה החיצוני ועד הקו הדקיק שבאופי.
היום אני יודעת שיש לעבודה הזאת שם: איפיון דמויות.
היו אלה שנות הקריאה שלי. תולעת ספרים קלאסית- תרתי משמע,
כי העניין היה שבאמת אכלתי את הספרים.
את קצות הדפים.
במיוחד ספרים ישנים, מצהיבים.
אני לא יודעת איזה ויטמין היה חסר לי בגוף, אבל תוך כדיי קריאה, נשנשתי.. את הספר.
ואז הספרנית עלתה עליי. ועשתה לי שיימינג- לא בלחישה בכלל- מול כל הספריה.
"את הילדה שאוכלת ספרים!" היא קראה בקול.
הכחשתי.
שנים הכחשתי. מבושה.
אבל כן, ורדה, זאת הייתי אני. מודה.
בתוך שנות הקריאה של גיל היסודי, סבתי האהובה נפטרה מסרטן.
אחרי מותה, הכתיבה היומנאית, הפכה להיות כתיבה אליה.
כמו שפניתי אל היומן, התחלתי לפנות אל סבתא המתה,
כותבת לה,
מספרת לה הכל,
שתמשיך לדעת גם מלמעלה מה קורה לנו,
מה קורה לי.
היום אני יודעת להגיד שקוראים לזה: כתיבה תרפויטית.
הכתיבה המרפאה.
מעריב לנוער
כנערה המנויה ל "מעריב לנוער" התחלתי להתנסות בכתיבת סיפורי אהבה (:
חזרתי גם לכתיבת היומן, כי קרו כל כך הרבה דברים שהיו חייבים להיות מתועדים,
כל כך הרבה קראשים והתאהבויות ורסיסי לב שבור,
שהכל נכנס ליומן ולסיפורים חדשים.
ואז הגיע צה"ל.
ואני מוצאת את עצמי כותבת אחרת. כתיבה מדממת. כתיבה שבורה. כתיבה עקומה.
באותם הימים לא ידעתי שאני נכנסת לעולם הכתיבה הסוריאליסטית.
הייתי מאבחנת מחקר בחיל האוויר, בירפ"א, המפקדים שלי היו פסיכולוגים עובדי צה"ל
ואני אהבתי לעמוד על כיסא במשרד ולהקריא לחברותיי המאבחנות
את הסוריאליזם שנשטף ממני.
כמו הסיפור על ההיא שעשתה לעצמה ניתוח מוח פתוח ושמה אותו באקווריום כדיי שלא תצטרך לחשוב יותר.
זה הסגנון.
יום אחד, אחת הבנות נכנסה למשרד ונופפה בספר, תוך כדיי שהיא קוראת בשמי.
"את חייבת לקרוא את הספר הזה- הסופר כותב בול כמוך!"
והיא הגישה לי את "געגועיי לקיסינג'ר" של סופר חדש בשם אתגר קרת (:
בזכותו הבנתי שאפשר לכתוב גם אחרת.
בגיל 20 כתבתי את הספר הראשון שלי.
הוא גנוז.
כתבתי אותו לבחור אחד. ששבר את ליבי. במשך שנים.
כתבתי לו בלי אוויר, 120 עמודים של סיפור האהבה המוחמץ והבלתי ממומש שלנו.
באומץ (או טפשות) שיש רק בגיל 20,
נסעתי למסעדה בה הוא עבד באותם ימים
ופשוט הנחתי עליו את כתב היד.
באותו לילה הוא התקשר אליי לטלפון הקווי ואמר שזה הספר הכי טוב שהוא קרא בחייו.
עניתי לו שהוא בכלל לא קורא ספרים.
בשנת 2004 התחתנו. יש לנו 3 ילדים, כלבה ושתי חתולות.
אחרי הטיול הגדול בדרום אמריקה, חזרתי לארץ עם תוכנית ללמוד כתיבה, תסריטאות וקולנוע
באחת המכללות המפורסמות.
ואז נרשמתי ללימודי רפואה משלימה במדיסין.
פחדתי.
פחדתי ממרצה במשבר אמצע החיים שיהרוג לי את היצירתיות.
ידעתי שאני בוסר, שיש לי מלא ללמוד, אבל הבנתי שאני מחפשת סביבה שאין בה תחרות וביקורת הורסת.
אז יצאתי מדקרת סינית, מטפלת בשיאצו ומלווה הריון ולידה- דולה
ופתחתי קליניקה לרפואה משלימה בפרדס חנה.
קלאסי.
בזמן שמטופלים ומטופלות שכבו עם מחטים- כתבתי עליהם סיפורים.
אבל שכחתי לכתוב.
מדי פעם כתבתי סיפור לילדים שלי.
מדי פעם כתבתי לעצמי מה קורה לי.
אבל שכחתי את הילדה שכתבה יומנים, וכתבה לסבתא המתה ושאלה את אבא שאלות,
שכחתי את הילדה שאכלה ספרים,
שכחתי את החיילת שהעזה לכתוב שבור,
שכחתי.
בשנת 2013 לא הייתי מסוגלת יותר לטפל.
סגרתי את הקליניקה, ההוא מהספר סגר את העסק לבנייה בעץ
ויחד לקחנו שלושה ילדים בני 8,6, ושנתיים
להודו ונפאל לחצי שנה.
ושם- נפתחה לי צ'אקרת הכתיבה.
ונזכרתי.
כתבתי בכל מקום, על כל דבר, הייתי מחוברת לבלוק כתיבה ועטים שנגמרו מהר מידי.
כתבתי כתבתי כתבתי וידעתי- מהיום- רק כתיבה.
לא קליניקה, לא ליד החלום, לא בערך.
אני רק כותבת.
אני אבין איך, אני גם אתפרנס מזה יום אחד ואני אקדיש את חיי למילים, טקסטים וסיפורים.
חזרנו לארץ ישר למבצע צוק איתן. אזעקות. טילים. מילים.
ואני פותחת בפייסבוק את דף הסיפורים
ויש לי 5 עוקבים- כולם משפחה (:
ולאט לאט מסיפור לסיפור יש עוד עוקבים
ועוד ועוד וכבר אלף ועוד אלף והיום 14,000 (:
ואני מקבלת תגובות על הסיפורים כמו: "יש לך ספר?"
"מתי את כותבת ספר?"
"איפה אני מוצאת את הספר שלך?"
אז ספר? ספר!
בשנת 2016 הוצאתי לאור את "עיניים שלי"- קובץ של 21 סיפורי שכונה קצרים.
בשנת 2017, שרת התרבות דאז, מירי רגב, ביטלה את שבוע הספר.
אני מקבלת טלפון משרון קנטור שמספרת לי שהיא מרימה שבוע הספר משלנו,
בפרדס חנה ו "נכון שאת עושה לנו סדנת כתיבה?"
מישהי עם הקול שלי אומרת: "נכון"
ואני מוצאת את עצמי, לראשונה בחיי מעבירה סדנת כתיבה לבני ובנות נוער.
למחרת- הודעות מההורים שלהם- למה להם ולא לנו?
אפשר סדנה גם למבוגרים?
היתה זאת יריית הפתיחה ל- 9 שנים של סדנאות וקורסי כתיבה שאני מעבירה ומלמדת.
זכות גדולה מעין כמוה ללוות כותבות וכותבים בדרך.
9 שנים של קהילת הכותבות והכותבים
9 שנים של הקורס לכתיבת ספר
9 שנים של ליווי עצמאיות בכתיבה לרשת החברתית
והכתיבה היא החיים והכתיבה היא הדרך.
ומתוך הדרך נולדת לה סדנה חדשה: כתיבה רוחנית
ומתוך הדרך נולדים ספרים חדשים:
"מאה ואחד סיפורים" שיצא בשנת 2020
"למכירה: חיים" בהוצאת שתים, שיצא בשנת 2023.
והספר הראשון שכתבתי לילדים, "סיפורי לילה טוב" שיצא בשנת 2025.
ומתוך הדרך נולד ערוץ ביוטיוב עם שפע של תרגילי כתיבה לתרגול
ונולד לו הפודקאסט "הכותבת- סודות משולחן הכתיבה" שסיים את שנת 2025 עם 30,000 האזנות.
והדרך ממשיכה…
אני עובדת על הספר החמישי שלי, שמיועד לבני ובנות נוער (בלי ספויילרים)
הסדנה לכתיבה רוחנית מאוד מיוחדת ובה אני מביאה לראשונה את הרוחניות והמסתורין והריפוי לתוך הכתיבה.
מעגלי נשים מתוכננים בחודשים מרץ- אפריל- מאי- יוני- אני מכינה מעגלים מאוד מיוחדים, נשיים, שבטיים, מעוררי השראה.
ואני שמחה ללכת בה, בדרך, דרך הכתיבה, שהיא מסלול חיי.
לפגוש שוב את הילדה שאכלה ספרים וכתבה סיפורים,
את הנערה שכתבה על לבבות שבורים,
את החיילת שהעזה לכתוב אחרת,
את האישה ששכחה את הדרך
ואת זאת שנזכרה בה וחזרה אליה בכל האהבה והכוח.
אני מזמינה אתכם ואתכן להצטרף, להיות חלק, לבוא לסדנאות, מפגשים וקורסים וללכת איתי בדרך הכתיבה.
כתיבה כדרך חיים.