post-header

Show Don’t Tell – הדבר הכי חשוב בכתיבה

אם תשאלו אותי, הדבר הכי חשוב בכתיבה הוא – SHOW! DON’T TELL
אולי שמעתם את הביטוי הזה,
אני מלמדת את “שואו! דונט טל” (תראו! אל תספרו) בכל סדנה מזה חמש שנים
וכל פעם אני מבינה את העניין טוב יותר.
אז למה אני מתכוונת ולמה זה הדבר הכי חשוב בכתיבה,
הבנה של הטכניקה שתשפר את הכתיבה שלכם ביג טיים.
היה היה איש אחד בשם אנטון צ’כוב, הוא נולד ברוסיה ונחשב לאחד מטובי כותבי הסיפורים הקצרים בעולם. כתב את “השחף”, “גן הדובדבנים”, “הדוד וניה”, “ואנקה ז’וקוב” , אנטון צ’כוב המציא את ז’אנר הסיפור הקצר, כן, זה הבחור.
בתור אחד כזה ששלט בסיפורים קצרים וכתב אותם מושלמים לכל הדעות, אמר אנטון צ’כוב את המשפט הבא, משפט שהוא כחוק בכתיבת הסיפור הקצר:
“אל תספר לי על זריחתו של הירח, תראה לי את השתקפותו בשברי כוס זכוכית”
אהה! איזה משפט!
הבנתם?
בואו נדבר על זה קצת, כי זה כלל חשוב בכתיבה: אל תספרו לי, תראו לי!
או כמו שזה נשמע יותר טוב באנגלית: Show! Don’t tell
תיצרו את הסיטואציה ותנו לי להבין לבד, כקוראת, מה קרה בסיפור.
השתמשו בפעולות ובמילים, מחשבות וחושים , רגשות והבעות ,במקום לסכם ולתאר מה קורה בסיפור.
דוגמה: הדמות שלכם גבוהה מאוד וחשוב לכם להגיד את זה.
אתם יכולים כמובן לספר שהוא היה כל כך גבוה ,כמו עץ סקויה עתיק בשיפולים המזרחיים של ארצות הברית, בלה, בלה בלה,
או- שאתם יכולים להראות איך שבכל פעם שהוא נכנס בדלת, כל דלת, הוא חייב להתכופף, ואפילו בגלל זה כל הזמן נתפס לו העורף.
הנה לכם דמות עם עורף תפוס תדיר בגלל הגובה שלה.

ארנסט המינגווי

ארנסט המינגווי, חסיד של תורת הshow-don’t tell , עוד הוסיף ואמר שאם הכותב מכיר טוב מאוד את הסיפור שלו, את הדמויות שלו ואת העלילה, הוא יידע איך להראות מה קורה ולתת את תחושת החוויה הסובייקטיבית של הקורא, מבלי לספר לו ובכך להחליט בשבילו על החוויה.
בואו נתן עוד דוגמה.
הדמות שלכם עייפה מאוד, היא חזרה הביתה אחרי יום נורא מתיש, אתם יכולים לספר לי עד כמה היא עייפה ואיך היא לא יכולה להשאיר את העיניים פקוחות וכל שניה היא מפהקת והראש שלה נופל בזמן שהיא מכניסה שניצל לפה- זה בסדר, יש מקום לפעמים גם לתיאורים כאלה בסיפור שלכם.
אבל אם תרצו להשתמש ב SHOW ,פשוט כתבו : “היא נכנסה בדלת ורובי הביט בה ואמר “בחיי ליבי, את נראית גמורה”
גם הבנתם שהיא גמורה מעייפות וגם הראתי לכם שהיא עצבנית ממה שרובי (מי שזה לא יהיה) אמר לה. אתם מרגישים את מה שעובר על ליבי (מי שזאת לא תהיה) במקום שאספר לכם בעצמי.
אנחנו משתמשים בשואו בעיקר ברגשות.
אני לא רוצה להגיד מילים מופשטות של רגש כמו: אכזבה”, “עצב”, “הוא התאהב בה”
איך נראית אכזבה?
איך נראית הדמות שלכם כשהיא מתאהבת?
כל דמות תתאכזב ותתאהב אחרת.

למה חשוב כל כך להראות ולא לספר?

סיפור טוב נותן לקורא לחוות אותו דרך הסיטואציה, מטרת הכותב הוא לשים את הסיטואציה על השולחן “אני רק מניחה את זה כאן” ולתת לקוראים להרגיש לבד.
כל אחד מאיתנו אחר, כל אחת מאיתנו מגיעה עם המטען שלה לתוך הסיפור- סיפור שמראה ולא מספר, נותן טווח דמיון רחב מאוד לקורא ועם זה- הזדהות שלמה.
דרך נוספת להשתמש בשיטה הזאת היא ליצור פערים בכתיבה ולהכין הפתעות.
אל תספרו (וגם אל תראו) הכל בהתחלה.
שימרו הפתעות, תחשפו את הדמויות שלכם לאט-לאט, שימו לב לקצב העלילה שלכם ושימרו עליו מסתורי, פזרו רמזים, הן בתיאורי המקום , הן בתיאורי הדמויות והן בהתקדמות העלילה. צרו מתח, מסתורין והזדהות.
חשבו איך אתם יכולים לספר בלי לספר…זה טריקי, יש להתאמן על הטכניקה הזאת לא מעט, אבל ברגע שתופסים את העניין, הסיפורים הופכים אחרים, עמוקים וטובים מאוד!
תחשבו על עצמכם בתור קוראים- האם הייתם רוצים שיספרו לכם כל פרט ופרט בסיפור, בדיוק מה אמר מי ולמי, מתי ומה הוא הרגיש. או שהייתם רוצים אתם להרגיש בעצמכם, להיות הדמות עצמה, להזדהות, להיות חלק מהסיפור ולא מחוצה לא?
את זה עושה ה Show! Don’t tell המפורסם שתבע אנטון צ’כוב.
זה הזמן לעבור על סיפורים וטקסטים ישנים שלכם, לזהות איפה “סיפרתם” ולראות איך אתם “מראים”,
כתיבה נעימה.

פודקאסט – תרגילי כתיבה לשחרור השראה ולכתיבה יוצרת

הפוסט הבא
פוסטים נוספים