למה חשוב לנו להתייחס לזמן כשאנחנו כותבים סיפור

לימוד כתיבה לנשים במעגל הזמן.

אני מאוד מחוברת לזמן.
אני חושבת שלזמן יש המון סודות לספר לנו ואם אני לוקחת את העניין הזה לתוך הכתיבה,
אז אנחנו רוצים שהסיפורים שלנו והטקסטים שלנו לא יתעלמו מהזמן.
זה יכול להיות התייחסות לתקופה, מתי מתרחש הסיפור?
במאה הקודמת? בשנות השמונים? בעתיד?
וזה יכול להיות גם מבחינת עונות שנה. אנחנו רוצים להשתמש בעונות שנה כתפאורה שתומכת בסיפור.
אנחנו לא מנותקים מהזמן.
בנוסף, לכל חלק בשנה, יש איכות.
אנחנו רוצים להשתמש באיכות הזאת בכתיבה שלנו, להוריד גשמים בסצנות מתאימות,
להבריק ברקים כשזה מתאים להלך הרוח, להפציע שמש.. אנחנו קצת אלוהים בקטע הזה.

מה אנחנו יכולים לספר על הזמן הזה, עכשיו?

על ראש השנה.
בחצי כדור הארץ הצפוני, אנחנו נכנסים לזמן הסתיו.
ברפואה הסינית, סתיו הוא זמן של פניה פנימה, אל עצמנו.
רואים את זה יפה בטבע, איך העצים משירים עלים אל האדמה ומתכנסים בתוך עצמם.
היום מתקצר, האור בורח והדבר גורם לנו להתכנס מוקדם יותר פנימה, בבתים.
אני קוראת לזמן הזה: זמן ארוחת הערב של העולם.
אנחנו נאספים.
והנה, גם היהדות מביאה בדיוק בזמן האיסוף את חג האסיף, הלא הוא סוכות.
היהדות מכנסת אותנו במבנה ארעי, כשהיינו חקלאים קדומים ידענו שזה הזמן לאסוף וללקט את היבול לפני הקור הנורא של החורף וכך גם היצירה שלנו. היא מכונסת. מתכנסת.

בואו נכתוב תרגיל כתיבה:

מה אני אוספת עכשיו? מה אני מלקטת?
אפשר לכתוב חופשי ואינטואיטיבי, ממש להעלות על הדף את כל מה שאני אוספת אלי עכשיו.
אפשר גם לכתוב את התרגיל הזה כרשימה: “רשימת הדברים שאני אוספת: “
אני הייתי כותבת שאני עוברת בין הירקנים ומלקטת פירות אחרונים של קיץ, אוספת כדורי מטקות תועים בים, סוחטת מים מלוחים מהשיער…
התכנסו (כמו שעושים בזמן הזה) לתוך תרגיל הכתיבה.

האיברים השייכים לסתיו, על פי הרפואה הסינית הם הריאות והמעי הגס.
שני האיברים הללו מפנים פסולת מהגוף.
ואצלנו, בראש השנה, אנחנו יוצאים לתשליך, בו אנחנו מפנים פסולת, את הלא שייך, את מה שכבר לא משרת אותנו- מהנפש החוצה. לתוך מקור מים.

בואו נכתוב עוד תרגיל כתיבה:

מה אני מפנה ממני? מה אני משליכה? את מה או את מי (:
גם כאן, אנחנו רוצים לכתוב בלי לחשוב, מבלי לשפוט או לבקר את עצמנו תוך כדי הכתיבה.
לכתוב חופשי.
לכתוב אינטואייבי.
גם את התרגיל הזה אפשר לקחת לכיוון של רשימה: “עכשיו אני משליכה ממני…”
נסו להיות כמה שיותר ספציפיים.
במקום לכתוב: “אני משליכה ממני את הפחד”
לכתוב: “אני משליכה ממני את הפחד להישאר לבד”.

אבל לפני שאנחנו יורדים לנהר להשליך… אנחנו קודם כל נכנסים לתוך שנה חדשה.
שנה, שלפי הקבלה, היא ממש ממש חדשה.
שום דבר מהשנה הקודמת לא נמצא בה, הכל חדש. כמו חולצה לבנה מהחנות, לפני שעברה כביסה.
וכמה אנחנו נזהרים בה. שלא תתלכלך, שלא תשפריץ עליה טיפה מהמרק בערב החג.
אני נזהרת במילים שלי. אני נשמרת במעשים שלי בערב ראש השנה.
ובגלל זה, אין צורך לדבר יותר מדי, אז אנחנו מותירים סימנים על שולחן החג.
רימון, דבש, סלק, גזר, כרת, תמר, ראש של דג..
כמו סימנים שזוג אוהב משאיר זה לזו לפני שהם יוצאים ליום עבודה.
כמו סימנים שנשאיר כדי לא לשכוח את הדרך הביתה.

כתבו: אילו סימנים אתם משאירים לעצמכם.
זה יכול להיות כדי לא לשכוח אתכם.
“הסימנים שאני משאירה כדי לא לשכוח אותי…”
סימנים לילדים. סימנים לאהוב.ה. סימני דרך.

בראש השנה אני מכוונים לחשוב טוב.
זה הראש שלנו, הראש, המקום בו נמצאות המחשבות. וכשאנחנו נכנסים לראש השנה במחשבות טובות, הן מאירות על השנה כולה, על הגוף כולו, עד לקצות אצבעות הרגליים.

אני מברכת אותנו בשנה טובה מלאה במחשבות טובות כרימון, והרבה השראה לכתיבה.

בפודקאסט מס 27, אני מדברת עוד על זמן ראש השנה, על כוח ההתגלות בין כסה לעשור ונותנת עוד תרגיל כתיבה אחרון על תסריטי החיים שלנו. מוזמנים להאזין בלשונית “פודקאסט” באתר.

>> קראו הרבה ספרים, אין כמו ספרים <<