מלאכת הכתיבה דורשת מאיתנו שימוש בדימויים.
מלאכת הכתיבה דורשת מאיתנו שימוש בדימויים.
הם הלחם והחמאה של כל כותב.ת.
לחם וחמאה? לא יכולת למצוא דימוי יותר טוב, מרכוס?
צודקים.
“לחם וחמאה” כדימוי, נקרא “דימוי כלוא”-
משהו שהשתמשו בו יותר מדי והוא מאבד מהכוח שלו.
דימוי הוא כוח.
דימוי טוב גורם לקורא לאפקט ה- וואו.
להבנה מדויקת שמתיישבת לו בלב.
והרבה פעמים אנחנו יושבים מול סמן העכבר המהבהב ושוברים את הראש על דימוי.
שוברים את הראש,
מעלים עשן,
כוססים ציפורניים-
נו, מה יהיה עם הדימויים הלעוסים היום?
אנחנו אפילו לא שמים לב כשאנחנו כותבים שהיא היתה מלאה כלבנה,
אדומה כדם,
ושחורה כעורב.
זה פשוט נשפך מאיתנו.
איך כן כותבים דימוי מקורי?
דימוי כזה שמתיישב בול?
מכינים רשימה מראש.
מה?
אני אסביר.
אנחנו כל הזמן נמצאים בתוך סיטואציות.
מרגע הקימה שלנו בבוקר ועד רגע עצימת העיניים בלילה-
המון, המון סיטואציות.
אני מלקטת סיטואציות בזמן אמת ומתישהו אשתמש בהן כדימוי.
למשל, סיטואציה כזאת:
צוהרי שישי, בחוץ לוהט, בבית קריר מהמזגן, אני בבטלה גמורה, שיער חפוף אחרי מקלחת, עם שמיכת פיקה בסלון.
מממ.. זה יכול להיות דימוי מתישהו,
אני יכולה לקחת סיטואציה דומה מתוך סיפור ולכתוב שזה היה “כמו שמיכת פיקה דקה על גוף ממוזג ביום לוהב”
או בעקבות סיטואציה אחרת: “כמו להידחק בין זרים במעלית ישנה”.
“כמו לנסות לפקוח בבוקר עיניים דבוקות ממסקרה”.
“כמו להיות הזרה היחידה באולם קולנוע בהודו”.
סיטואציות, סיטואציות, סיטואציות.
למה בעצם? מה עומד מאחורי הטריק הזה?
דימוי טוב, הוא דימוי שמצד אחד יש בו מקוריות, אף אחד עוד לא כתב אותו, לא קראנו אותו שוב ושוב בספרים, אבל מצד שני- יש בו גם משהו קולקטיבי.
כולנו מבינים את תחושת הדחק בין זרים במעלית ישנה. קטנה. מפחידה כזאת.
חלק מאוד גדול מהאוכלוסיה ניסתה לפקוח עיניים בבוקר, כשהן דבוקות ממסקרה…
וגם אם לא זכיתם בחוויה המפוקפקת של להיות הזרים היחידים באולם קולנוע מלא הודים- אתם יכולים לדמיין מה זה אומר.
ההמלצה שלי היא להתחיל ללקט סיטואציות.
לזקק אותן לכדי משפט אחד.
להוסיף לפני את המילה “כמו” והנה לכם דימוי חדש.
“כמו ספסל אחורי בטנדר בזמן נהיגה פרועה”
“כמו לשמוע אזעקה כשבחוץ שקט”
בספרו “בדידות מזהרת” כותב עמיחי שלו דימויים כאלה: “חנויות שנראות כמו כליות מחוצות”, “טייצים רוטטים”, ו- “הרגשתי כמו תמנון מיובש בשקית” ממליצה לקרוא את הספר כחומר לדימויים נהדרים.
עכשיו תעזרו לי להחליף את “הלחם והחמאה” ואת “שוברים את הראש/ מעלים עשן/ כוססים ציפורניים”-
בדימויים מקוריים בכתיבה.