post-header

רגעי כתיבה משחררים, שאפשר לקרוא להם השראה.

בואו נדבר רגע על- ה ש ר א ה בכתיבה .
אותו דבר שנוחת עלינו משומקום וגורם לנו לכתוב פצצה, טקסט מעולה, באבחת מקלדת ולקבל תשואות ומחיאות כפיים…

אז, השראה.
נכון, יש תקופות כאלה. שכל מה שאת רואה, שומעת וסופגת, הופך לסיפור או שיר או טקסט שגורם לחשוב. דברים טובים. היצירה נובעת ממך ומה אפשר לבקש יותר מזה? כלום.
הרבה פעמים זה קורה כשאנחנו משנים את נקודת הזווית שלנו, את המקום (נסיעה למקום חדש) את הזמן (שבע שעות אחורה משעון ישראל) ואת התרבות שאנחנו רגילים אליה.
פתאום זורמים דרכינו שפע של רעיונות וזמן הביצוע בין מחשבה לכתיבה- מתקצר.
אבל בואו. לרוב אנחנו בשגרה יומיומית, מונוטונית ומרדימה.
ואיך אפשר לכתוב תוך כדי שינה?
אז אפשר.
ביומיום המונוטני מסתתרים סיפורים, שרק מבקשים שיגלו אותם.
יש מסביבנו דמויות בשפע.
כל הזמן.
ויש סיפורים, לא רק בדמיון, אלא גם במציאות.
הדמיון נכנס ומשתלב תוך כדי כתיבה, על בסיס מקרה מציאותי שקרה.
סצנה נוגעת ומרגשת יכולה להתקיים בתור בסופר,
דיאלוג מלא סבטקסט בין איש לקופאית יכול לעורר השראה,
לא פחות (ואם נשווה- אז אולי גם יותר) מריקוד סוער בקרנבל בסלבדור.
השראה, או אי- השראה, הרבה פעמים יכולה להוות תירוץ לחוסר כתיבה.
“אין לי השראה”
“היתה לי ונעלמה”
“היא לא תחזור יותר”
“איבדתי את זה”
“אני חוזר להיות רואה חשבון”
אחת הדמויות האהובות עלי בטלוויזיה של כל הזמנים, היא השחקנית דבי אלן, בתפקיד המורה לריקוד בסדרה האלמותית “תהילה”.
איך היא אמרה?
“אתם רוצים תהילה? תתחילו להזיע”
אז תרשו לי לרגע להיות דבי אלן המהממת ולהגיד לכם (ולי) להזיע.
שבו ותכתבו, בסיזיפיות, בהתשה, במונוטוניות חד גונית, בחיים עצמם,
יום ועוד יום ועוד יום.
ואז יהיה רגע חמקמק,
ואז יהיה רגע יותר יציב,
ואז יהיו רגעי כתיבה משחררים.
שאפשר לקרוא להם השראה.
מקסימום תכתבו שיר ותקראו לו” הו, השראה, למה הלכת?”

פודקאסט “הכותבת” בנושא – חמש השאלות שכל כותב וכותבת צריכים לדעת בכתיבת סיפור

הפוסט הקודם
הפוסט הבא
פוסטים נוספים