פייסבוק - שלי מרכוס סיפורים

Comments Box SVG iconsUsed for the like, share, comment, and reaction icons
חזרת אלינו מפורקת לחתיכות,אז התיישבנו על הספה הכחולה בסלוןעם כל החלקים שלך והתחלתי לחבר אותם אחד- אחד.ניסיתי הכי טוב שיכולתי,כי לא החזירו אותך עם הוראות הרכבה מחדש.ואז היית שלמה ואחרי כמה דקות של מתחבדקנו שהכל במקום ועובד ופועל ופועם.עשינו לך הרצה במשך שבוע ושמחנו לגלות שהכל בסדר.הכל בסדר.מדי פעם נופל לך חלק ואני רצה למגירה במטבח ומוציאה מתוכה דבק- שלוש -שניות ומחברת אותך שוב.אנחנו לומדות לחיות עם זה,יש דברים גרועים יותר, את אומרת.למדנו להשתמש בהומור על כל העניין,כמו שהמומחים המליצו.את קוראת לעצמך מיסטר פוטטו וברגעים של צחוק מבקשת ממני לא להתבלבל ולשים יד במקום אוזן.העיקר שהלב במקום, אני אומרת ומחזירה לך את העיניים שנפלו.כן, את מחייכת, העיקר שהלב במקום.אני מביטה בך כשאת ישנה.החזה שלך עולה ויורד בשקט ומדי פעם מצטייר על פניך חיוך.כשאת מחייכת מתוך שינה אני יודעת שהכל היה שווה.ואני הולכת למטבח לשים קומקום על הכירייםולזרוק לפח את הדבק-שלוש-שניות,למזוג מים לכוס תה של הלילהלשתות אותו על הספה הכחולה בסלוןולהסתכל איך בטלוויזיהחוזרות עוד כמוך, שנצטרך לחבר, בהרבה אהבה, מחדש.<3
בימים היינו מעבירים את הזמן.עומדים במעגל, קבוצה של שמונה- תשעה ומעבירים אותו.מאחד לשני, מיד ליד.והזמן, קריר ונעים למגע, לעתים חלקלק כצלופח, לעתים עוקצני כדרדר- עבר.זה לא הכי קל לעמוד שעות בשמש ולהעביר את הזמן.(אחר כך מישהו הביא הצללה)הגוף כואב ואת קולטת שלמרות מה שחשבת כל השנים- את לא בכושר.את גם מעבירה מלא משקל מרגל לרגל, אבל זה כבר לסיפור אחר.מישהו התחיל פתאום לזרוק אותו לזה שמולו, במקום להעביר אותו לזה שלידו.וצחקנו והתחלנו לשחק עם הזמן.ואז מישהי אמרה "אסור להפיל אותו, מי שמפיל- פסול" ונזהרנו בו, בזמן.לאט לאט אנשים התחילו להתעייף, הזמן נפל בין הרגליים והחוק היה שמי שמפיל- יוצא.מצאנו את עצמנו יוצאים מחוצה לו, קוראים ספר, נכנסים לטבילה במים, שותים כוס פטל מהקלקר שעמד על השולחן המתקפל.בלילות לקחנו אותו לאט, עד שנרדמנו.בבקרים מתחנו אותו, מתכוננים לעוד יום של מעגל הזמן.אני לא זוכרת באיזה יום זה היה, כי הימים מתבלבלים לי כאן,אבל אני זוכרת שהשרב נשבר לפתעוהתחילה רוח שקיררה את הזיעה שדבקה בנו באותם הימים.עמדנו כולנו אחרי ארוחת הבוקר (שקשוקה קישואים למות של מלכה)והזמן עבר ועבר ועבר, עד שהוא הגיע אליוידי נשלחה הלאה ולפתע הוא קפא לי בידיים.לא הצלחתי לזוז ולא למסור אותו הלאהוהזמן אצלי בידייםואני לוקחת אותו לאטוהעולם עוד מחכה בחוץ.והוא קריר ומרענן ואני מוליכה אותו על הפנים האדומיםועל הצוואר והוא מחליק לי לתוך החולצה בצמרמורת פריכהואף אחד לא שם לב.הם ממשיכים לעמוד שם במעגל ולהעביר בידיים שלהם- כלום.מעבירים כלום מיד ליד, אוויר בשקל, ולא קולטים.מישהו צעק "הוא חומק לי, הוא חומק לי, תעזרו לי לתפוס את הזמן"והמעגל התפרק, הם רצו בצהלות שמחה והתלהבותלתוך המים, מחפשים את הזמן שחמק.והוא, בתוך החולצה שלי, פועם כמו לב נוסףואני מחליטה לא לספר לאף אחד, רק לשמור עליו אצליכי הוא כל כך, כל כך, יקר.*******מוזמנים לשתף את הסיפור,אולי מישהו שם צריך אותו עכשיו.מוזמנים לבקר באתר שלי: https://shellymarcus.com/ולהזמין אליכם את הספר החדש: https://bit.ly/3ZxD2mtקריאה מהנה,שלי.
הטלפון מצלצל בבוקר, עם הקפה והעיתון שנשאר סגור.כבר ארבעים וארבעה ימים שהעיתון נשאר סגור,נערם על גבי שאר העיתונים, כבקבר אחים.והטלפון מצלצל.השיחה אינה מזוהה.הוא הופך במכשיר הסלולרי, קדימה ואחורה,לענות או לא לענות?זאת השאלה.הוא עונה.קולה של אישה בוקע את עור התוף שלו.היא מוודאת את פרטיו: שם, שם משפחה, תעודת זהות,האם אתה אביה של?קולו רועד כשהוא משיב לחיוב.קולה של האישה מחייך- היא שמחה לבשר לו שמצאו.מצאו את בתו. בחיים. והיא בדרך. מלווה על ידי הגורמים הצבאיים.קודם כל למתקן הזה והזה. אחר כך ל. והנה הכתובת.הוא מבקש לדעת הכל וקול האישה נענה לווהיא מספרת על המידע שהגיע ואישורו ועל הפעולה,פעולת גבורה ואז הוא נבהל ושואל אם היו אבדות לכוחותינווהאישה מרגיעה: לא, לא. כוחותינו שבו בשלום לבסיסם.והבת שלו? הוא מברר.מצבה? בריאותה?תקין. האישה מדווחת. מעט חלשה, רזתה הרבה, היא תצטרך שיקום,טיפולים, אוכל, בית. היא תהיה בסדר.הם סוגרים פרטים אחרונים, מיקום, שעה.ידי האיש רועדות והוא אומר לה-את יודעת, זה יותר מלהיות הראלה ממפעל הפיס מה שאת עושה.ואז הוא חושב שהיא בוכה כי הקול שלה נחלשרגע לפני שהיא מנתקת.השיחה מסתיימת.שיחת חייו. ארבעים וארבעה ימיםוארבעים וארבע שיחות כאלה.הוא מניח את המכשיר הסלולרי מעל קברי העיתונים ועולה לחדר השינה.האישה יושבת שם, על קצה המיטה שלהם, היא אומרת:כבר מאוחר, צריך לצאת לכיכר.הוא עונה-תודה.והיא מחייכת חיוך עצוב ומשיבה- מחר תורך, זוכר?מחר אני אשב במטבח ואתה תתקשר ותגיד לי שהיא חוזרת הביתה.#BringThemHomeNowעכשיו. תחזירו אותם הביתה.
אף אחד לא דיבר איתנו על הקיץ שאבד.על מרפסות שנסגרו בתריסים מוגפיםודירות מטרטרות ברעש מזגנים.אף אחד לא דיבר איתנו על אבטיחים שנזרקו לפחי אשפה,עמוסי חתולי רחוב.ושניים שלא ויתרו על משחק מטקות בים שסערביום האחרון של הקיץ.אף אחד לא דיבר איתנו על הקיץ שאבד.על גברים שהשאירו מאחור נשים מונות. מונות.ואימהות שיושבות במרפסת, מדי פעם מרימות מבט אל השער – מביטות.ושניים שעוד משחקים מטקות,הלוך ושוב,משרישים טביעות רגליהם על חול הים,ביום האחרון של הקיץ.ומאחר ואף אחד לא דיבר איתנו על הקיץ שאבד,נדדנו יחפים בארץ הזאת.בשדות חרוכים, בשבילים לוהטים,ברחובות.ואמרת לי- בואי נעמיד פני יתומים.בואי נחזור לימי קיץ בהם אכלנו אבטיחים על מרפסות מאווררותוהשכנים צעקו ביחד: גווווול ופיצחו גרעינים ומישהי כועסת שפכה דלי של מים.ואמא היתה אומרת- מחר יום חדש ומפהקת.אתה אומר- בואי נשחק שברחנו מהבית,בואי נעשה שאמא תהיה כאן שוב,מפהקת על המרפסת.והשכנה תצעק- כבר מאוחר.את זוכרת?אני זוכרת שניים על החוף בים, משחקים מטקות.עד אחרון הכדורים,עד אחרוני העננים,עד שקיעה נעלמת בסוף המים,עד תום הקיץ,עד שדף נתלש בלוח שנה.שניים אחרונים.אף אחד לא דיבר איתם על הקיץ שאבד.*********תרגישו חופשי לשתף את הסיפור, אולי מישהו אי שם צריך לקרוא אותו עכשיו <3 מוזמנים לקרוא כאן עוד סיפורים: שלי מרכוס- סיפוריםולבקר באתר שלי: https://shellymarcus.com/
סבתות של גיבוריםמחכות להם בגן עדן,עם שניצלים מטוגניםוסירים עם פירה.הן עומדות זו לצד זוומחכות שייפתח שער גן עדןוהם ייכנסו בו-מבולבלים מדי,צעירים מדי,מתים מדי.כל אחד לסבתא שלו,שתיקח אותו לבית שלה בגן עדן,למטבח הקטן שם מתבשל קפה בפינג'אןורדיו ישן ששר:"כן, כן, מי חלם אז בכיתה,כשלמדנו לדקלם על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים,שיום יגיע ואהיה אחד מהם..."והיא תגיד לו- שב, נכד שליוהם יידברו ויבכו ויבכו עד שיעלה הבוקר-סבתות של גיבורים.לזכרם.
אחר כך בערב, קצת לפני המטח, אמרת לי: תזרקי עלי מילים מנחמות.אני ישר רצתי לארון בחדר השינה,גררתי כיסא ומשכתי את עצמי פנימה,מתוך הארון צעקתי: אתה תופס?זרקתי עליך "תקווה" ו- "קיץ", זה מה שהיה בשלוף.אתה ביקשת גם משהו בלועזית, בניחוח זר,שאלתי: "אופטימיות" זה נחשב לועזי?אחר כך שאלת איפה החבאתי אותן ככה?אמרתי: בארון, עמוק, הרי ראית.ואתה תיקנת: התכוונתי, איך החבאת אותן כל השנים?ואני נשמתי עמוק ושאלתי אם אתה רוצה לראות עוד.החזקת את הכיסא בזמן שמתחתי את פלג גופי העליון ומשכתי עצמי פנימה.אתה תופס?שמעתי איך הנשימות שלך ממהרות.השלכתי "געגוע", "גלים", "נמשים".נאנחת.מצאתי את "לחימה" ו- "חמלה" מלופפות זו בזו,צריך לסדר אותן,הן הסתבכו.מצאתי את "פוך", "גדר" ו- "אישה".תגיד א-י-ש-ה.את כבר לא כותבת יותר? שאלת.רוצה להתכרבל? עניתי בשאלה.נכנסנו למיטה, מבחוץ התחילו לשרוק האזעקות ואנחנו התכסנו ב "הבטחה". *****מוזמנים לשתף את הסיפור- אולי יש שם מישהו.י שצריכים אותו עכשיו <3מוזמנים לקרוא סיפורים נוספים כאן שלי מרכוס- סיפוריםולבקר באתר שלי: https://shellymarcus.com/ניפגש בסיפור הבא (:
הם אמרו לילדים שהם נוסעים לכמה זמן.כמו לדיסנילנד? הילדים שאלו.והאמא צררה צרורות של שמיכות ובגדים.הם עלו על הגג לראות את הכוכבים ונרדמו שם,היה לילה שקט.בבוקר הם עלו לאונייה, צפופים וחרוצים כמו תור של נמלים פועלות.כל אחד קיבל מקום בירכתי האונייה והאמא פרשה את השמיכות וסדרה פרחים באגרטל בפינה שלהם.אחר כך הם תלו חבל לאורך האונייה והוציאו תמונות מאירועים משמחים כמו בר המצווה של הבן, החתונה שלהם והטיול לדיסנילנד.הם תלו את התמונות על החבל עם אטבי כביסה.שאר האנשים ישבו בצד והביטו בהם בעיניים שרצו בתוך החורים כמו משחק מחשב תקוע.בלילות הם עלו לסיפון לראות כוכבים ונרדמו שם, האמא שרה להם "צמאה לך נפשי" בניגון שהכירה מהבית.בשנתה היא חלמה על גלידת דובדבן עם סירופ שוקולד מריר, כמו שאמא שלה היתה מכינה בשבתות.היא ואחותה היו לוקחות את צלחות הגלידה ועולות לגג הבית ושם בין חבלי הכביסה והסדינים הלבנים, הן היו מביטות בכוכבים.אחותה היתה אומרת לה: "תתארי לך שבכוכב ההוא שם, יש שתי אחיות שיושבות על הגג ומלקקות גלידת דובדבן?"ואבא היה שר למטה בבית את "צמאה לך נפשי" כשהכוכב הרחוק נצנץ להן.ואין לאן לחזור, היא יודעת,אין בית,אין גגואין גלידת דובדבן עם סירופ של שוקולד מריר.אולי רק הכוכבים,אבל גם הם מנצנציםבאור קלוש.
ואלה שמות."את יודעת", היא אומרת ושמה את הקומקום על האש "את כל השמות אני זוכרת""איזה שמות, סבתא?" אני שואלת."של המתים. מיום כיפור ועד היום" היא עונה.היא מתיישבת על הכיסא במטבח ונאנחת."זה התחיל במלחמת יום הכיפורים" היא מספרת "אלפיים שש מאות חמישים ושש שמות. המוח נפתח לי. כל יום מאות שמות. עוד זה מדבר וזה בא. אחד אחרי השני אחרי השני אחרי השני" היא מכחכחת בגרונה.אני מביטה בה. היא קַטנה קצת בזמן האחרון, ירדה בגובה, הצטמקה כמו גברת פלפלת."ואני לא יודעת למה" היא ממשיכה "אבל השמות נחרטו לי, לפי סדר אלף- בית. כולם. כולם. אני זוכרת"אני שמה את ידי על ידה והיא עוצמת עיניה."אחר כך מלחמת לבנון הראשונה. שלום הגליל הם קראו לה" היא פתאום צוחקת ומשתתקת. "שש מאות שבעים וחמש במספר. שֵם אחר שם. סדר אלפביתי."הקומקום מבעבע וסבתא מגרדת בהיסח דעת את היד, איפה שהמספר שלה נמצא.מספרים ושמות."בהתחלה ניסיתי לשכוח, לא לחשוב, להתבלבל. אבל השמות נרשמו במוח שלי. אולי יהיה לי מזל ואני אקבל אלצהיימר"."סבתא", אני אומרת "אני לא הייתי רוצה שתקבלי אלצהיימר""אלצהיימר יהיה טוב לי!" היא סופקת כפיה "אחר כך שמות של פיגועים ושל התקלויות ואינתיפאדה והבוץ של לבנון ולבנון השנייה וכל כך הרבה שמות"אני בולעת רוק ואומרת: "אוי סבתאל'ה""ותראי מה קורה עכשיו", היא אומרת "שמות ועוד שמות וכולם רבים ברחובות. שמאל, ימין, ימין, שמאל. אתם לא יודעים שצריך שני צדדים? ראית פעם איש הולך על צד אחד? הוא או צולע או שיכור!"אני צוחקת והקומקום שורק.אני קמה ומוזגת לנו מים חמים לשתי כוסות זכוכית. את התיון של סבתא אני משאירה הרבה זמן בפנים, כמו שהיא אוהבת וזורקת שתי קוביות סוכר, מביטה בהן מתמוססות לתוך המים."את יודעת מה אני מבקשת?" היא שואלת."מה את מבקשת סבתאל'ה?" אני מלטפת לה את היד עם המספר."שאלוהים יגריל אותי בקרוב" היא אומרת. "שכמו שהוא מגריל את השמות של החיילים מתוך פתקים עם כובע, שיגריל את השם שלי בקרוב". היא עוצמת עיניה."די סבתאל'ה" אני מבקשת "אל תדברי ככה""כי אם הוא יגריל אותי, "היא ממשיכה בעיניים עצומות "ולא יהיה מי שיזכור את כל השמות. אולי ככה, לא יהיו שמות יותר"אני ממשיכה ללטף לה את היד ואת המספר ואומרת: "בואי סבתא, בואי נעשה טיול קצר, יש עוד קצת זמן לפני המַטח של הערב".********יהי זכרם ברוך.
היום יום שני.סוף אוקטובר. סתיו.ביום שני הבא, בתחילת נובמבר, אני פותחת סדנת כתיבה יוצרת שהיא מרחב לביטוי וריפוי.אנחנו נתכנס יחד למשך 5 מפגשים,בשעה 20:00-22:30,בזום (בגלל המצב, אתם יודעים)ונכתוב.הכתיבה נעשית בהנחיה שלי,עם תרגילי כתיבה יוצרתוהרבה כלים וטכניקות.כולל ליווי אישי למשימות כתיבה בין השיעורים.הנה מה שנלמד בכל שיעור:6/11- שיעור 1- מסע בזמן- כתיבת הילדוּת שלנו.13/11- שיעור 2- הפומפה- איך מתמודדים עם חסימות כתיבה?20/11- שיעור 3- קופסת כלים- כל הטכניקות החשובות לכתיבה יוצרת.27/11- שיעור 4- רומן מכתבים- איך כותבים סיפור במכתב, מייל או ווטסאפ.4/12- שיעור 5- הכל יכול לקרות- לשחרר את הכתיבה מן המצולות.למי זה מתאים?למי שרוצה לכתוב ולהחזיר בטחון בכתיבה.למי שחסרים לו כלים וטכניקות כתיבה.למי שזקוק למשוב ופידבק מקצועיים.למי שמחפש דרך לביטוי, ריפוי ויצירה.למי שמבין ויודע את כוחה של הכתיבה.אני מבטיחה לכם שתפתיעו את עצמכם במילים ובסיפורים שינבעו מהעט.אני חושבת בשבועות האחרונים הרבה על ציטוטשל הסופרת אן למוט, זה הולך ככה:"כתיבה גורמת לך להביט מקרוב בחיים, כשהם מתרוצצים לידך בכל הכיוונים"מוזמנים להביט יחד מקרוב בחיים,הרשמה ופרטים נוספים כאן בלינק:https://mailchi.mp/e2a2ea3d2362/9y1ue76yh8
פוסטים נוספים

Placeholder Image