1.
צריך עט.
אבל עט טוב, עדיף מהפיילוטים הדקים, שמזרימים את הכתיבה.
ודפים.
אני עובדת עם דפדפות, קונה חבילות של עשר
ונושאת אותן הביתה.
בנוסף, יש לי מחברת בתיק, שאחת התלמידות שלי
פעם הביאה לי במתנה מקליפורניה.
אני כותבת בה קרעי משפטים ומדי פעם בוצעת ממנה
חלקים לתוך סיפורים.
2.
כשאני מקלידה ישר, בלי לכתוב על דפים,
לא יוצא לי.
אני מתאמצת.
חסרים לי המון חלקים מהסיפור,
זה כמו לחזור הביתה עם פאזל שקנית בשוק יד שניה:
הקופסה מבטיחה
אבל הבפנים שלה חצי ריק.
3.
אם אין דף בנמצא – יש מפית.
אם אין מפית- יש נייר טואלט,
אם אין נייר טואלט, בואו- המצב אצלכם לא משהו.
אבל יש גוף לכתוב עליו.
פעם היה לי משפט פתיחה באמצע שומקום
ולא היה לי עט. (תקופת טרום פלאפונים)
כל הגוף גירד לי, התקף אלרגיה מחוסר יכולת לכתוב.
מאז אין דבר כזה שאין לי עט בתיק,
אחד הפחדים הכי גדולים שלי זה לשכוח משפט כתיבה טוב.
4.
כשאני כותבת אני לידיה גרנט,
המורה מ’תהילה’.
זאת שאמרה: “אם אתם רוצים תהילה- אתם צריכים להזיע”
אני לא מחפשת תהילה,
אני מחפשת סיפורים טובים
ואני מזיעה כל הדרך מהמילה הראשונה
למילה האחרונה.
מחיקות,
עצבים,
דמעות,
בהייה בדף,
עוד קצת בהייה בדף,
כתיבה של כל מה שאני לא יודעת לכתוב עליו,
ושעות של פתיחה וסגירה של אצבעות הידיים, המזיעות,
ועשר דפדפות חדשות
ואז זה קורה.
5.
וכשזה קורה- אני מאוהבת.
בעצמי, בעולם, בפולי קפה, באילנית אדלר החזאית של ערוץ 12,
בכל מה שאני רואה!
וכשזה קורה, לא משנה לי עיגולי הזיעה וטפטופי היזע על הדף,
אני על זה,
אני על גל הכתיבה.
יש התחלה שמתגבשת,
דמות שמדברת איתי ואני מתיישבת איתה לשיחת עומק.
מבררת ובוררת
ומארגנת את הסיפור.
הדמות מתחילה לגלות לי אט-אט דברים ואני בשוק!
אני לא מאמינה שיש דמויות כאלה,
שהן עושות דברים כאלה,
הן מופרעות ואנושיות ורגילות ולא רגילות בבת אחת
והן צועקות עלי:
תכתבי, תכתבי.
ואני כותבת, כותבת.
6.
ואז הן שותקות.
שביתה איטלקית, דממה, ישנות חורף, לא עובדות בשבילי יותר.
ואני אומרת- סבבה.
כי הסבבה הזה מגיע אחרי שנבהלתי
וחשבתי שהסיפור זולג לי מבין האצבעות כמו סליים רטוב.
הלך הסיפור. חרא רעיון.
התלהבתי מוקדם מדי.
חשתי עצמי לידיה גרנט.
ומה הקטע עם אילנית אדלר?
ואחרי שנרגעתי מכל הקולות האלה, אני אומרת- סבבה.
סבבה של לבד בחושך
שהופך לסבבה מפויס, נח ומניח.
מניח לדמויות להיות, לקרות, להתרחש.
ובסבבה הזה אני קוראת את כל מה שכתבתי עד כה.
ואני קוראת את זה כאילו מישהי אחרת כתבה ושלחה לי.
אני ממשבת אותה ומעירה ומאירה ואולי גם תעבור בי המחשבה:
מי כתב את זה? זה נורא.
או: זה ממש טוב.
ואני מקנאה בעצמי קנאת סופרים.
7.
והן חוזרות, הדמויות.
אבל אחרת.
מהודקות יותר,
ברורות יותר,
חדות יותר.
זה השלב הזה בו עוברים על הציור בקו שחור, להבליט, לשפר.
להבין על מה הסיפור.
ואני משחררת אותן ללכת בעלילה,
מוציאה אותן לדרך,
מתבוננת בהשתאות במה שהן עושות שם,
לעצמן, אחת לשניה, לעולם
ולא מפסיקה לכתוב כל מה שאני רואה.
מתבוננת וכותבת
מתבוננת וכותבת
צעד צעד, יום יום.
ובסוף היום אני חושבת: עבדתי המון. מחר עוד יום.
מחר אכתוב טוב יותר.
8.
וכשמחר מגיע, אני מתיישבת לכתוב עוד לפני הקפה.
וליבי מתרונן, בסקרנות, בדריכות, למה שיביא איתו הסיפור.
ובשלב הזה אני שתיים.
אני בתוך הסיפור
ואני מחוץ לסיפור.
אני שולטת ומכוונת
ואני נשאבת ונמזגת.
משהו קורה כאן.
9.
אני מבינה את הסיפור,
אני רואה אותו מלמעלה, ממבט על.
צמצם המצלמה מתרחב,
הפריים גדל,
דמויות משנה מצטרפות,
עם צבעים
ומסגרת.
אני כותבת הכל, חלקים-חלקים,
אני מזכירה לעצמי את ליבת הכתיבה: להראות, לא לספר.
ולחייך כשאני כותבת.
ביום הזה, אני נרדמת עם החיוך על הפנים.
10.
אולי אגנוז את הסיפור כשאסיים אותו.
אולי אדחוף אותו לתיקיית הקבצים שלא יראו אור לעולם
ולא אעשה להם גיבוי.
אולי אוציא אותו לאור, אפרסם ספר,
ידברו עליו (או לא) יקטלו אותו (או לא) .
יום אחד, מישהו יקרא את הספר שלי
ובעמוד 76 ינשור לו ריס ויישאר שם.
זה כבר ענייניו של היקום,
אני כתבתי
וזה מה שחשוב.
אני כתבתי.
את (כמעט) כל מה שאני יודעת,
אני מלמדת בסדנאות כתיבה יוצרת.
דרך תרגילי כתיבה, קבלת כלים ויישום תהליכי כתיבה
ועבודה על סיפורים,
אני אומרת לכם שאם אתם רוצים תהילה- אתם צריכים להזיע
ואנחנו פוצחים בריקוד מחול מטורף ברחובות ניו יורק עם לירוי.
בספטמבר נפתח קורס כתיבה יוצרת שנתי,
אם אתם בעניין של לחיות כתיבה:
